לפני כל גדילה יש מן לחץ כזה פנימי
הגדילה וההתנגדות לגדילה
רצון להישאר קטן
במקום הנוח והמוכר
ומצד שני כבר צפוף כל כך
ואין מקום
אז אחרי שאני קצת נלחמת
והלסתות שלי ממש דבוקות
והגוף כולו קפיץ
אני נזכרת שאין לי מה להתנגד
ושמלחמה לא תעזור כאן
אני מרפה
ומסכימה לאי הוודאות האינסופית הזו
להקיף אותי ולמלא אותי
את כל כולי
אני נושמת עמוק
ויודעת
שבדיוק בשביל זה באתי לכאן
וכל מה שעברתי
הכין אותי לרגע הזה
שארגיש אבודה
אבל בתוך תוכי אדע
שזה בדיוק ההיפך
שזה בדיוק הכיוון שלי
ההתמסרות הזו
שאין לה מילים
ההרפיה
והביטחון הזה
שאני יודעת
שאני מושגחת
שאני פלא
שהכל לטובתי העליונה כאן
שאין באמת טעויות
ועליי רק לנשום
להיות
להקשיב
ולצעוד
בבטחה
לעבר הלא נודע
הכי ידוע והכי מדויק עבורי 
תודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה