טור חדש שכתבתי לאתר המקסים מתוועדות...
הפתעה למי שיקרא עד הסוף
שבת מבורכת!
________***____________***__________***__________***____
חכמת הילדים/ זהר
אני עוצרת.
עוצרת לרגע ומסתכלת על החיים שלי, על הסיפור שלי, על החיים של כולנו כאן...
אני עושה זאת מידי פעם ודווקא מתוך העצירה מגיעה ההתקדמות הכי גדולה.
עוצרת, מסתכלת, מתבוננת על עיני האנשים בתחנת האוטובוס בבוקר, איך כולם עם פנים כאלה... המומות...
המומים מהחיים, מהמירוץ הזה שדוהר כמו סוס ואנחנו עליו...
רצים לעבודה, רצים ללימודים, חלקינו זכינו לעבודה שאוהבים יותר, חלקינו עובדים כי זה מה שצריך כדי לשרוד, עושים את מה שלימדו אותנו, את מה שהחיים הכתיבו לנו.
ואכן...אני יכולה לשאול בשם הרבה ...:למה? למהזה ככה?
ועל השאלה הזו יהיו אינסוף של תשובות, תיאוריות, אמונות,דעות...
אבל אם להיות כנים...אף תשובה לא תהיה מספקת, לפחות לא תשובה מילולית...
אני בטוחה שאם הייתי שואלת אנשים לאיזו תקופה הם רוצים לחזור ולו רק ליום אחד.. הם היו בוחרים לחזור להיות ילדים, וכמובן שהכוונה היא לא לחזרה בזמן של ממש (למרות שאפשר לסדר את זה...) כי לכולם... כאלה יותר, כאלה פחות – יש טראומות או חוויות מהילדות שהם היו מעדיפים לשכוח (למרות שזה מה שעשה אותנו – מה שאנחנו היום)... הכוונה לחזור להיות פשוט ילדים...
אחחח... לצחוק מתי שבא לי, לבכות איפה שבא לי, לא לפחד מה יחשבו עליי, בכלל לא לחשוב על מה חושבים עליי, אולי בכלל לא לחשוב...יותר מידי או בכלל,להיות אני, באמת אני, בלי עכבות,בלי מעצורים,בלי דאגות,לצרוח פתאום,לצחוק בקולי קולות ואז לבכות ואז שוב לצחוק,לרוץ בלי לפחד ליפול,לקפוץ בשלוליות ולרקוד בין טיפות הגשם הנוצצות,להתעטף בבוץ,בשוקולד ובגואש מכף רגל ועד ראש בו זמנית,לדבר בלי מילים,לאהוב בלי סיבה, להתאהב ב13 בנים ולרצות להתחתן עם כולם, לדבר מלא מלא מלא אבל מלא שטויות...
בתור אחת שזוכה בפרס הגדול ביותר והוא לראות ילדים יום יום, אני רואה, מביטה ולומדת את חכמתם הכה זכה, כה תמימה, כה חכמה בפשטותה ואני יכולה לומר בכנות שאני לומדת מהם יותר מאשר הם לומדים ממני ואני גאה לומר זאת בראש מורם לגמרי... אך יחד עם זאת.. מוטלת עליי משימה- משימה לא פשוטה- להכין אותם לחיים.
איך בכלל עושים את זה? למה לעצב משהו שכבר מעוצב כל כך בשלמות...?
הרי כל הילדות שלנו מנסים ללמד אותנו איך להיות בוגרים, מנסים להכניס אותנו לתבנית...
ואז...כל החיים אנחנו מנסים לצאת ממנה... לחזור לשורשים , לחזור לילד שבנו.
אז מה היה באמת קורה אם כולנו היינו פיטר-פנים...? מה היה קורה אם כולנו היינו נשארים ילדים...בארץ לעולם- לא הקסומה...
מעניין...
התגובה הראשונית שלי לשאלה הזו: "ואווווו.... איזה כיף!" זו כמובן התגובה של הילדה שבי (מי שלא שם לב, אני מאוד מחוברת אליה...)
ואז מגיע החלק השקול שבי...ה"בוגר" שאומר: "...רעיון ממש לא טוב, היה כאוס (מילה של מבוגרים)...לא היתה התקדמות בעולם..."
והילדה שבי..לא מוותרת לו (לצד הבוגר) ואומרת שבטוח היה פחות כאב ראש...
"ומי היה מכין לילדים כריך בבוקר ולוקח אותם לגן?..." עונה הקול הבוגר...
"...ואולי ... אולי לא היה בכלל גן ולא היו בכלל עובדים..." עונה לו הילדה בלי להתבלבל...
וככה הם מתווכחים להם...ואני נותנת להם... שיתווכחו...
מה אכפת לי מה היה קורה אם... ואם לסבתא היה סולם לכוכבים...
משנה מה שעכשיו... ועם זה אנחנו בטוח ננצח...ואם נפסיד, נלמד מזה משו, אז זה נחשב שגם ניצחנו...
אוקי...אז בואי תחזרי לנושא...הנה הקול הבוגר והשקול מחזיר אותי למסלול...
מזל שהוא נמצא שם...לנתב את הקול הילדי שבי... למקד אותו כשצריך...
בעצם, אם לסכם ולומר...שני הקולות חשובים...
ואיזון זו מילת המפתח, כו כמעט בכל דבר בחיים...
אם נהיה רק ילדים- לא בטוח שנוכל לשרוד...
אם נהיה רק מבוגרים- ב ט ו ח לא נוכל לשרוד!
צעד כך וצעד כך, להלך בין השבילים של חיינו, לנתב לנו את הדרך שלנו, לעצור מידי פעם, להביט ,להתבונן, להינו מהדרך כמו ילדים, להתפעל מנמלה שעוברת עם פירור, ללכת בצעדים בטוחים, שקולים וגם איפולסיביים,נאפשר לעצמינו להיות כמה שיותר אנחנו, כמה שיותר אמיתיים בתוך המציאות שאנו חיים בה, ללמוד את השיעורים שמזמנים לנו ולא להפסיק להתרגש...
כי ככה זה טוב
זה הטבע שלנו
זה הטבע!
אז...איך עושים את זה?...
אההה... זה כבר סיפור אחר...
מקווה שהצלחתי לרתק אתכם... כלומר הצד הבוגר שבי מקווה...
כי לילדה שבי... ממש לא אכפת, פשוט כיף לה לשזור כך את המילים והיא ממש גאה בעצמה, בלי רצון לרצות אף אחד!
אז עד לפעם הבאה...
בתקווה גדולה שהמבוגרת האחראית שבי תעמוד במשימה של "לכתוב טור..."
תעשו טובה ענקית לעצמיכם... שימו מוסיקה ותרקדו כמו ילדים... תתקשרו גם לשלם את החשמל בזמן...
ואז ... סעו לירח, לפגוש את ביל הקוסם שהוא כרוב קופץ לגלגלים במקצועו... תאכלו יחד פיצת כוכבים שעשויה כולה מאהבה טהורה עם קמצוץ של דבש תקוות מהרי הקצפת הדרומיים שבמדבר הקפוא...
ואל תפסיקו לדבר שטויות, כי זה ממש, אבל ממש ממש בריא!!!
באהבה גדולה לכל יצור חי
זהר
