פעם הייתי מרגלת הרבה אחרי הילדה שבי..

מחכה לה בפינה

תופסת אותה על חם

ומוכיחה אותה

ומכריחה אותה לקבל את העזרה שלי

היתה לי כוונה באמת טובה

ועשיתי את זה מאהבה

אבל האהבה הזו היתה חולה.. לא בריאה..

לא ראיתי אותה באמת

הייתי משימתית

רציתי רק לסמן וי ב"משימות הנפש"

זה כואב הגילוי הזה..

אבל

אני סולחת לי..

היום אני בוחרת לנשום

כשעולה כאב

לא לנסות בכלל

לפתור

או להגיע לתובנות

או להגיע לאיזה שיא של תובנה רוחנית מפוצצת שתקפיץ לי את האדרנלין..

אני נחה בתוך הכאב

מציעה לילדה שבי חיבוק

מביטה בה באהבה

ואומרת לה

שהיא טובה בדיוק איך שהיא

והיא לא חייבת לי כלום

לא חייבת לגלות לי את הסוד שלה

אני כאן איתך ללא שום תנאי. אני אומרת לה ברכות עם עיניים טובות ואוהבות.

וכך..

אנחנו בונות חזרה את הגשר ביננו

גשר של רגש

גשר של אמון

גשר של נוכחות ונשימה

וכשאני לפעמים שוכחת

וזה קורה

כי אני בסך הכל בת אדם

האלוהות שולחת לי שליחים שיזכירו לי

תודה

כל כך תודה

מעבר למילה תודה

 15 שנה עברו מאז התחלתי ללמוד את התואר בפסיכולוגיה וחינוך.

והיום.. הגעתי לסיום.מזל טוב לי

האמת שבכלל לא מתחברת לתארים.. שיטות.. תעודות.

אבל כן התרגשתי היום

כי חשבתי על זהר של לפני 15 שנה ועל זהר של היום.

כמה עברתי .... גילגולים רבים מאודדדד.

והסיום היום הוא עוד הוכחה (לא שאני צריכה הוכחות.. אבל זה מחזק ומרומם) לכמה חוזק ה' שם בי, כמה אמונה יש בי וכח רצון ועל אף שהיו הרבה פעמים שכבר חשבתי לוותר, המשכתי עוד ועוד וזה ממש לא היה פשוט.. זה היה מאתגר ולווה בהרבה תיסכולים.. וגם כמובן הצלחות והתרגשות. גיליתי בי הרבה דברים בזכות ההתמודדות הזו ומבחינתי.. זה התואר האמיתי!

אז המתנה שאני לוקחת מהמסע הזה של התואר, זה להמשיך להאמין שגם אם עבר המוןןןן זמן וגם אם אין מילים כבר לתפילה.. לבקש, להמשיך להאמין בעצמי ובראויות שלי לחיות חיים טובים מלאי אהבה , משמעות וסיפוק!

תודה לך אבאמא שבשמים ובארץ ובלב ובהכל

דרך אגב.. מי המציא את הכובע המוזר הזה?

 ואל אישך

תשוקתך
והוא ישלים
אותך

 מותר לך

להתרגש,לפחד,לטעות
מותר לך פאקינג לחיות!

 כל הזמן הזה שרצית לספר לעולם את הסיפור שלך ושיאמינו לך שעברת דברים קשים, בעצם חיכתה הילדה שבך לספר לך ושתאמיני לה ובה

 אל תכלי את כוחותיך במלחמה עם מה/מי שמונע ממך לחיות.

תשקיעי את כל כוחותיך בלחיות, זה הנצחון האמיתי!

 גם כשאת למטה

את מתנה לעולם
בכל מצב, אפילו הקשה ביותר
את מתנה לעולם!

 

באנו לכאן כדי לחוות,להרגיש, להיפגש עם החיים, כן.. גם להישרט ולהיפגע.. זה חלק מהטיול שנקרא החיים!

 12 השבטים הם 12 ילדיו של יעקב אבינו

האם ידעתם שהיתה ליעקב בת
שמה דינה
היא השבט ה13 , 13=אהבה

 יש לי מקום

בעולם
אני מוכלת
ומוגנת

 בועות של זיכרונות כואבים

כלואים בתוך הגוף שלי

בועות שניסיתי להסתיר

שחשבתי שהן כבר התפוצצו

ילדה שלי אהובה

אני רואה אותך

רואה את זעקתך

אני מתפללת ומבקשת מאלוהים

להיות לך אמא טובה

אמא שתכיל אותך ותתן לך חופש לחיות

מתפללת שאלוהים ירפא את פצעיי

שלא אעביר לך אותם

שתוכלי להישען עליי

ולהרפות סופסוף

לרקוד ולחיות

ולהאיר את האור הגדול שבאת להיות כאן בעולם

אני כאן אהובה

לא רק במילים

גם במעשים

אמן ואמן

תן לי כוחות

תרפאי אותי אמא גדולה

 יש לי אוסף של חרדות ופחדים שעטופים במסיכות של "הכל בסדר" ושל שליטה..

אגרתי אותם שנים רבות

וסידרתי אותם יפה במגירות

והעברתי אותם איתי יחד

לכל מקום שהלכתי

היום ..הבטתי בהם

והרגשתי עייפה

הבנתי שהם לא מגנים עליי יותר

החלטתי להיפרד מהם

אני לא רוצה למכור אותם וגם לא למסור אותם

אני מניחה אותם על האדמה

נראה לי שהם יהיו אחלה דשן

לצמיחה שלי

תודה על כל החרא שעברתי בחיים

זה באמת הדשן הכיי טוב

ועכשיו הגיע הזמן לחיות באמת

 ויש ש..בת אדם תתעייף

מלחפור בתוכה

ותרפה

עוד ועוד..

ולפתע תרגיש מוזר

מתגעגעת פנימה

הפעם.. מתבוננת

ומחליטה שאינה חופרת

אלא יוצאת פנימה עם פנס

להתבונן ולהאיר

נקודות חשוכות הצמאות לאור..

וכך לומדת היא את התנועה

של להכיר את עצמה

תנועה פועמת שאינה פוסקת כאן במסע החיים

עוד זווית חדשה

לגלות אור

דרכה

אל העולם

 לפעמים כבר בא לי לוותר

להרפות

לשחרר

את הרצון הזה

שיש בי להיות עם האיש שלי כבר

אבל גם כשאני מרפה

ומוותרת

ומשחררת

אותו

הוא עדיין שם

בתוכי

נשאר

ולא עוזב

ולוחש לי

שהאיש שלי קיים

והוא בדרך אליי

ושאני לא צריכה לעשות כלום

רק להמשיך להיות זהר, ככה כמו שאני

ואני לפעמים מאמינה לו

ולפעמים לא

ובכל זאת

מה נשאר לי לעשות

אם לא להיות פשוט זהר

ככה כמו שאני ברגע זה..

וגם אין לי כח יותר לעצות

ולאנשים שאומרים לי איך להתפלל

ולזמן.. ולמגנט..

ועבודה פנימית , אני עושה בכל מקרה

כי זו העבודה הכי חשובה כאן בעולם

וכי .. פשוט אי אפשר שלא לעשות אותה..

ולחכות

אני לא רוצה יותר

כי כמה כבר אפשר לחכות? זה לא נעים לחכות..

אז אני מרשה לעצמי לרצות ולומדת.. את הרצון שבי.

רצון לביחד בריא, נעים , מפרה, הדדי, קשוב, מצחיק , מחבק , מבין, פועם, גדל ופשוט ועמוק בו זמנית

נושמת, מקשיבה לרצון, נותנת לו מקום ומשחררת..

כמו נשימה ושאיפה..

וזהו

אין לי פאנצ'

ואולי זה הפאנצ' הכי טוב

 אנחנו כמו גוף גדול

כל אחד כאן הוא כמו איבר אחר בגוף
ואנחנו מתווכחים ומנסים לומר אחד לשני שהדרך שלו לא נכונה..
כל אחד קיבל תפקיד שונה ועלינו לכבד ולהוקיר את השונות שהיא בעצם זו שמקיימת את הגוף הגדול שאנחנו , חי!

 אני למודת ניסיון בשדה הקרב

ויש כל מיני שדות קרב

בשדה הקרב שהייתי בו

הייתי סוכנת חשאית

לוחמת לבדי במערכה

ולמדתי להיות חזקה

להסתיר שאני בחרדה

פוקר פייס היה

קטן ליידי

הייתי מחייכת ומדברת בלי סוף

ויודעת לזהות זיק של כעס כדי מיד לכבות אותו

ועכשיו

אני בשדה קרב אחר קצת

ומיד בהשמע ה..בום

הסוכנת החשאית מתעוררת

ואני הופכת לחיילת על

מתפקדת , ממשיכה כרגיל, מסתירה כל כך טוב

אבל הנה .. זרע קטן כבר נובט לו בתוכי

של אמא שאומרת לילדה שבי

מותר לך לפחד

והילדה מתגוננת: "אני לא מפחדת בכלל!"

מחייכת האמא ואומרת:

אני כן קצת מפחדת, אבל אני שומרת עליך ומותר לך גם לפחד, מה את צריכה ממני? מה יכול לעזור לך?"

והיא מביטה בפליאה

ועיניה מתמלאות דמעות שעוד לא יורדות

והיא עונה: "חיבוק" ומוסיפה: "תודה, אני באמת קצת מפחדת.. אבל רק קצת"

והנה המלחמה שבתוכי פסקה

ויש עוד קצת שלום בפנים

שמהדהד החוצה לעולם

ככה

בשקט

בלי פיצוצים ושואו

בשלווה ונועם

מהדהד ומשפיע עוד שלום בעולם!

תודה לך ה' אבא טוב שלי, זה מרגש כל כך..

 לתת את המתנה שלך במקום שמעריך אותה

זה כמו לזרוע זרע באדמה פוריה