כמה גדולה ההודיה שאנו חבים לדור שלפנינו ולדור שלפניו ולפניו.. לאימהות ואבות אבותינו ואימותינו..
הרי הם היו עסוקים לרוב בהישרדות הגוף..
בפת לחם 
בבניית התיישבויות
בבניית בתים
בייבוש ביצות
בנטיעת עצים
אף אחד לא שאל אותם מה הם מרגישים..
אפילו לא הם את עצמם..
ומה זה בכלל עצמם..
תמיד הקבוצה היתה המובילה
את הדעת
את העשייה
את הרגש
וכך בפשטות שכזו חיו
ואולי היום אנו מסתכלים על מה שהיה
וחושבים שאולי עדיף כך..
אבל.. ויש כאן אבל גדול
בזכות העבודה הקשה שאבותינו עבדו
אנו יכולים לקום בבוקר ולתהות על עולמינו הפנימי.. לנסות להבין את רגשותינו.. לתהות על קיומינו ומהותינו כאן בעולם.. להרהר על החיים שלנו.. על החיים בכלל.. על האנושות.. להרגיש שאנחנו אחד.. דווקא מתוך הנפרדות.. להרגיש את השבט שאנחנו,גם אם אנחנו כל אחד בביתו.. אנחנו שבט ..אורגניזם חי ונושם וגם אם נלך רחוק אחד מהשני לא נוכל להיפרד ,כי לעולם לא נפרדנו וגם לא נפרד.. כל התובנות וההארות העצמתיות שמגיעות אלינו הן מתנות ותולדה של התפתחות.. התפתחות האנושות שהיא אדם אחד..
וכל זאת בזכות אבותינו שחיזקו את הבסיס
טרחו ועבדו בעבודות פיזיות קשות על מנת שהדור שאנחנו נהנה מהפירות..
כן אנו ראויים לפירות הללו
עלינו להוקיר אותם ולהינות מהם
לכבד את כל הדרך שאבותינו הלכו
על מנת להגיע לפירות אלו..
זוהי חובתינו לאכול מן הפירות הללו
להינות מהן ולזכור את כל הדרך שהובילה עד להבשלתן..
תודה
תודה
תודה
💗💗💗