פעם פגשתי חלק בי שהלך לאיבוד
הוא היה כזה מתוק ומעצבן בו זמנית
מיד אהבתי אותו אך הוא עורר בי כל כך הרבה התנגדות..
אמרתי לו: "היי.. אתה.. תקשיב.. אתה מבין שהלכת לאיבוד.. כאן זה לא השביל שלך.."
הוא הסתכל עליי במבט תוהה ולפתע פרץ בצחוק..
זה היה צחוק מאולץ אבל מאוד משכנע..
לרגע חשבתי שאולי אני זו שהלכתי לאיבוד
אבל מהר מאוד נשמתי עמוק והבנתי שאני בכיוון הנכון
אבל.. אבל.. מה אני אעשה?
איך אני אשאיר אותו כאן?.. הוא חלק ממני.. אני רוצה שהוא יבוא איתי..
" תקשיב!!! אני רצינית!! אתה הלכת לאיבוד!! אני יודעת את הדרך בוא אחריי.." צעקתי לו
אבל הוא המשיך ללכת בתוך שביל בצורת שמונה..
ניזהרתי שלא להיכנס לשביל הזה.. הרי כבר הייתי שם פעם וזה מאוד קל להישאב לשם חזרה..למרות שכבר ידעתי שיצאתי משם ולא אחזור.. ליתר ביטחון חשבתי לעצמי..
"היי.. שומע.. תן לי כיף" ניסיתי בדרך אחרת להגיע אליו..
" אין לי זמן.. את מפריעה לי , אני מאוד ממהר.."
אויי.. המצב אבוד.. חשבתי לעצמי.. הוא ממש בטוח שהוא יגיע לאנשיהו..
יש לי רעיון!!
"היי .. תביא לי רגע את היד שלך" אמרתי
"למה את צריכה את היד שלי" הוא הסתכל עליי במבט חשדן אך סקרן למדי..
"אני יודעת לקרא בכף היד"
"באמת!!" הוא אמר בהתלהבות ןמיד הוסיף.." אני לא מאמין בזה.. אבל.. נו נו.. מה את רואה?"
לקחתי את ידו ומשכתי אותו משביל השמונה..
"למה עשית את זה? זה ממש לא בסדר!!" הוא כעס!
האמת.. שבצדק.. זה באמת לא היה יפה..
"סליחה.. אני באמת מצטערת..אתה צודק.."
הרגשתי שנגמרים לי הכוחות..
ולא ידעתי איך לגרום לו לבוא איתי..
התיישבתי על צד הדרך והבטתי בו ממשיך לצעוד במלא המרץ בצורת שמונה..
קיבלתי סחרחורת..
טוב.. אמרתי לעצמי
זה בטח לא יעזור לאף אחד אם אמשיך לשבת כאן
אני אחזור לשביל שלי..
קמתי נחושה
"היי.." אמרתי לו
"אני הולכת.. אפשר חיבוק?"
"חיבוק??" הוא לפתע קפא במקומו
"בטח!"
הוא יצא מן השמונה
ויצא לקראתי בזרועות פתוחות..
ואוו.. אם הייתי יודעת מההתחלה שזה כזה פשוט.. חשבתי לעצמי
התחבקנו
"לאן את הולכת?" לפתע שאל
"אני הולכת לבית שלנו" אמרתי בחיוך
"אפשר ללוות אותך? "

נשארתי בלי מילים..
רק חייכתי והושטתי לו את ידי..

תודה!!
לחשתי בקולי קולות..
תודה!!!!!!!!!