אתמול נפגעתי

ממשהו שנאמר לי

וקלטתי שאני כל כך מפחדת

להודות שנפגעתי

בפני עצמי

ובפני מי שפגע בי

פחדתי שיפגעו ממני מזה שנפגעתי

אז התגוננתי

וקלטתי שאין לי כוחות לשכנע שלא נפגעתי..

שהייתי עושה את זה הרבה פעם..

משכנעת שלא נפגעתי

את עצמי ואת מי שפגע בי

וזה..

זה כל כך פוגע

כי זו נטישה של עצמי

אז אחרי שנשמתי

ונכחתי עם עצמי

ושאלתי בפשטות

את עצמי

"האם נפגעת?"

שמעתי קול מתגונן

שאפילו עדיין ניסה לשכנע אותי שהוא לא נפגע

שהוא חזק

"לא לא.. מה פתאום? לא נפגעתי.. למה שאני אפגע.. זה לא היה בכוונה .. זה בסדר הכל בסדר"

ואז הבנתי.. שנפגעתי

הבנתי שזה באמת לא היה בכוונה

ואין כאן כל האשמה

או כוונה מכוונת לפגוע

הפגיעה נוצרה

כי נגעו בי במקום כואב

שהציף נקודה של דחייה..

מקום שחשבתי שכבר התגברתי עליו ופתרתי אותו ושאני כבר מעליו..

אבל לא..

הוא ננגע

וכאב

כאב לי

ונשמתי

ואחרי שברחתי ממנו

חזרתי וישבתי שם בתוכי עם הכאב..

וכך בלי לפתור או לתקן

או להתעלם.. או להילחם

רק מעצם

נוכחותי עם עצמי

כך במקום הכואב

הוקל לי

רווח לי

ויכולתי להודות שנפגעתי

בפני עצמי

ובפני מי שפגע..

או יותר נכון.. נגע לי במקום הכואב.. בלי כוונה וידיעה..

תודה

תודה

תודה

על הריפוי היקר הזה

17Shai Avraham, לילך בן עמרם ו15 נוספים

3 תגובות

שיתוף אחד

לייק

תגובה

שתפי