אתמול הייתי על האוטובוס
השעה היתה 19:55 והנהג עצר
הציע למי שרוצה לעמוד בצפירה בחוץ ולא באוטובוס
זה הרגיש מיוחד
הרבה זמן לא עמדתי ביחד עם אנשים שאני לא מכירה בצפירה..
כולם עמדו בשקט
ואז הנהג התחיל לדבר בכעס רב על הערבים
על פגיעה של טיל שהיתה בימים האחרונים
הוא דיבר בכעס רב
ומישהי שיתפה איתו פעולה
אני עמדתי שם ...
הבנתי אותו אבל היה לי עצוב שהוא כל כך שונא ולא מאמין
ומשהו בתוכי אמר..
תגידי משהו
נתתי למילים פשוט לצאת ממני
ואמרתי:
הכי חשוב להאמין שיכול להיות שלום!
הם היו קצת בשוק
ואז הבחורה אמרה לי:
"אי אפשר להאמין בהם!"
היא אמרה עוד דברים אבל אני לא זוכרת..
היא גם דיברה מכאב וכעס
הרגיש כאילו היא מאשימה אותי
אז אמרתי:
"לא אמרתי להאמין בהם, אמרתי שחשוב להאמין בשלום"
ואז.. כשאמרתי את המילה "שלום"
נשמעה הצפירה
כולם השתתקו
ונעמדו דום
עצמתי עיניים
וראיתי איך כל החומות שבנינו סביב ליבנו
והחומות הפיזיות בין בני האדם
בין כל היצורים כאן בעולם
נמסות .. עוד ועוד נמסות
ורציתי לבכות
אבל הדמעות לא יצאו..
ואז.. נגמרה הצפירה וחזרנו לאוטובוס
והמשכנו לשוחח
אני והאישה
ושמתי לב להמון משפטים שחזרו על עצמם בכמה ימים האחרונים
שהיו מאוד טעונים
בעצם.. זה לא היו משפטים
אלא מילים
המילים: הם ואנחנו
אתם שם בדרום ממש מסכנים
אנחנו כאן לא מרגישים את זה
אי אפשר לסמוך עליהם
מה נעשה? חייבים להגן על עצמנו..
ההפרדות האלו..
הם ואנחנו
כל כך צרמו לי פתאום
אני מבינה הכל
אני מבינה שכל אדם רוצה להתגונן כאשר הוא מותקף
כל כך מייחלת ליום שבו
רק המילה אנחנו תישאר
אנחנו אני גדול שהוא אחד!