כל אחד יש לו את הדרך שלו לזכור.
לזכור ולכבד
את היום הזה
את מה שהוא מסמל עבורו
כשהייתי קטנה חשבתי שבימים אלו
צריך להסתובב רק עם פרצוף עצוב
ואם פתאום היה מתפלח לו איזה חיוך.. או צחוק מבוכה.. זה היה ממש איום ונורא..
אסור.. כמו איזה צום שנשבר..
ואז .. כשהייתי מתאפקת כל כך לשמור על הפרצוף העצוב שלי, אם מישהו היה צוחק הייתי מיד שופטת אותו.. זה לא יפה.. מה זה ככה לצחוק ביום כזה עצוב?..
עם הזמן הבנתי שקודם כל החיים חזקים מהכל ואי אפשר לכפות על עצמנו לזכור בדרך אחת..
יש כל כך הרבה אנשים
וכל אחד בתוכו הוא יקום
ומה שעיננו רואות הוא חלק קטן מאוד
יש את ההוא שנסע לסיני ביום העצוב הזה
איך הוא מעז?..
כן .. הוא מעז.. כי חבר שלו שנהרג לידו אהב כל כך את סיני.. זה היה המקום שלו.
ויש את ההיא שהמשיכה לנסוע בזמן הצפירה.. חוצפה של ממש!!
למה?.. היא לא הרגישה טוב ומיהרה להגיע הביתה..
ויש את ההוא שצילם את הכלב שלו מיילל עם הצפירה..
הוא התפעל מהרגישות של כלבו..
הוא עמד וקרא תהילים לפני הצפירה ותיעד רגע חיים מרגש.
אנחנו אף פעם לא רואים את התמונה השלמה!
אל לנו לשפוט אף אחד
כל אחד ודרכו שלו לזכור ולכבד
אין דרך אחת
יש הרבה דרכים וכולן מובילות לאחד שאנחנו .. כולן מובילות לאהבה
נזכור ולא נשכח זאת
כי הם כבר מסתכלים עלינו מלמעלה וכל מה שהם רוצים זה שנאהב
נוקיר את החיים
ונחיה בשלום
ולא נכפיש ונזלזל אחד בשני על דרך הזיכרון שלהם..
בואו נזכור את העיקר
ונכבד את רצונם האמיתי..