מעצמי לעצמי..
שיקוף פלייבק כתוב לעצמי
מבוסס על מקרה אמיתי ממש מהיום..

אגו: את לא הולכת לעבוד בתור מלצרית..! אני לא מאשר לך!
אני: די ! מספיק עם האגו שלך! אנחנו חייבים כרגע כסף!
אגו: אז מה! תעשי משהו אחר !! את כל כך מוכשרת! אני מתחנן בפניך.. הנה אני מוריד את כל האגו שלי ואני מבקש ממך.. אל תעשי את זה .. בבקשה ממך.
אני: אתה באמת חמוד.. ואתה צודק אני באמת מוכשרת..אבל.. אין ברירה עכשיו. אני מנסה .. תעשה טובה ואל תפריע טוב?.. יהיה בסדר..

אז לא הקשבתי לו..
וחזרתי בוכה..
בהתחלה כעסתי על עצמי..
"מה יש לך לבכות? מה כבר קרה? נו באמת.. כל עבודה מכבדת את בעליה.. זה רק לבינתיים.. תפיצי שם את האור שלך.."
ואז..
נשמתי..
ונתתי לכאב הזה מקום
נתתי לו לשטוף אותי בדמעות..
זו היתה כמובן הילדה שבי שבכתה
"זה כואב לי.. " היא אמרה "זה לא שזו לא עבודה טובה.. זו פשוט לא עבודה שעושה לי טוב.. אני לא יכולה להביא את עצמי שם לידי ביטוי.. ומה שהכי בא לי זה לחייך ולדבר עם האנשים והילדים ולהביט בכל החיות המתוקות בפינת החי.. ולתת איזה מסר מעצים לאישה הזו שישבה שם עם הילד שלה.. אבל אי אפשר כי זו לא העבודה.. יש לחץ וצריך להספיק לפנות ולקחת הזמנה.. פשוט אי אפשר ,האור נתקע ולא יוצא ממני ככה.."
"אני מבינה ממי.. אני אוהבת אותך ואת צודקת.. את צודקת כל כך.." אמרתי לה וחיבקתי חזק..
לפתע היא נגבה את הדמעות , הביטה לי עמוק בעיניים ואמרה :"אני מאמינה בך! אני מאמינה בנו! תהיי רק איפה שנעים לך.. איפה שהאור שבנו יוצא בקלות ובאהבה.. והכל יהיה בסדר , גם הכסף יגיע, אני מבטיחה לך! את סומכת עליי?"
"הכי הכי ביקום! " אמרתי בחיוך..
"אל תדאגי .. אני יודעת שהבטחנו ללכת גם מחר לעבוד שם ואנחנו נקיים את מה שהבטחנו.. אני כבר בוגרת אני יודעת לעמוד בהתחייבויות.. אבל זה רק מחר וזהו"
"כן אהובה שלי.. רק מחר וזהו! אני כל כך אוהבת אותך וגאה בך! תודה שאת שומרת עליי" אמרתי.
" תודה שאת מקשיבה לי.. אני אוהבת אותך! " אמרה בקול מתוק והוסיפה " יש שם מישהו בפינה שגם זקוק לחיבוק.. "
אני: "בוא בוא אגו חמוד שלי.. סליחה שלא הקשבתי לך.. אני אוהבת גם אותך"
אגו: "... אממ.. לא יודע.. טוב נו.. אני אשים את האגו שלי בצד.. אוהב אותך!"