לילה.. מאוחר, תיכף בוקר

והחנוכיה שלי עדיין דולקת

ואני ערה

משגיחה

הרבה פעמים במסע כאן, מרגישה שאני במשמרת לילה

שומרת על האור דווקא במקום הכי חשוך

מחכה שיחליפו אותי במשמרת..

קוראת לך אהובי מחכה לך שתבוא

 יצאתי לחפש חלקים שדילגתי עליהם בתוכי..

ואולי נכון יותר לומר

שנכנסתי פנימה לתוך תוכי למעמקי נפשי.. להתבונן..

וזה אחד המסעות המורכבים בחיי ועם זאת המורכבות ..יש גם פשטות .. ובכלל.. קשה ממש לשים במילים את מה שאני מרגישה במסע הזה שבתוך המסע.

"מה שלומך?"

ואוו.. זו שאלה ממש קשה..

ברוך ה'

זו התשובה הכי קצרה ומדויקת.

ברוך ה' על הכל

כי הכל ממך ה'

גם כל הכאב והבדידות, הכל ממך.. כל ההסתרות שמתקלפות ושם אני מגלה כאבים גדולים שלא כאבתי ,שלא נתתי להם מקום, שלא ידעתי בכלל שהם כאבים כי הייתי עסוקה בלשרוד, בלהגן, ב..לומר ש.. "הכל בסדר" גם שהכל היה ממש ממש ממש רחוק מלהיות בסדר.

אז.. אני מתבוננת בחלקים האלו החסרים שדילגתי עליהם..

מנסה להבין מה אני עושה איתם..?

להשאיר אותם ככה?

להשלים אותם?

איך משלימים?

נושמת ..

מקשיבה..

וה' הטוב לוחש לי : "ככה, בדיוק ככה, את כבר משלימה מעצם שאת מתבוננת בהם את משלימה איתם ואותם ואיתך"

"זה כואב כל כך.." אני לוחשת ודומעת

ומתי זה ייגמר? אני חושבת לעצמי

אולי אני אתרגל להיות ככה? אני נבהלת לרגע.

נושמת שוב

מקשיבה

רק תאמיני לך

תאמיני לה לילדה הזו הגיבורה

המפתח אצלה

ואני כבר יודעת

שאני לא מוכנה לצעוד עוד צעד אחד בעולם הזה בלעדיה, בלעדי הילדה הגיבורה הזו שניסיתי כל כך הרבה לשכוח ונטשתי אותה וחשבתי שאני גיבורה שכבר התגברתי על הכל ואפילו ידעתי לומר מילים שנשמעו שכבר הנה ממש התגברתי על הכל.. אבל ברוך ה' על הילדה הזו שמדברת איתי דרך הגוף , כי הגוף זוכר והנפש רשמה את הכל בתוכו.. בשרירים, ברגליים, בידיים, בלב..

אז אני מקשיבה

ומתבוננת

ונושמת

וסוף סוף אני לא בורחת, אין לי כח יותר לברוח , ברוך ה' על זה

 ההצגות מעייפות

מגיעה לך מנוחה

את ראויה להיות את

לפעמים משבר

זה הדרך של הגוף להציל אותך..

כדאי להקשיב לו

לתת לישן להתפרק

כדי שיצמח חדש ובריא

ולא חייב בדרמה

פשוט לתת לך מרחב

לעשות שיהיה לך אפשרי לנוח,

לבקש תמיכה

עזרה

כמו שבטוח את היית עושה

בשביל מישהו אהוב..

אז עכשיו תורך