עם ישראל

הוא לא דת
עם ישראל
הוא ייעוד בעולם

 יש אוצר שה' שם בתוכי

וכל ייעודי הוא לגלות את האוצר הזה לעולם
ולהאיר את אור ה' דרכי
בכל רגע מחדש

 לכאוב על חורבן שקרה מזמן זה קשה..

אבל לכאוב על חורבן שקורה עכשיו אל מול עיננו זה לא קשה , זה קשה מאוד שלא לכאוב..

הכאב מול העיניים

בא בפרצוף שלנו..

בבקשה אבא

למד אותנו לאהוב

הגיע התור לאהבה!

 שום אישור חיצוני לא ימלא את הבור הזה בפנים

רק האהבה והאישור של ההורה שלך לילד שבך
ששואל כל פעם מחדש: "ועכשיו, אתה אוהב אותי?" ומחכה שתביט בו בעיניים טובות ותאמר לו "כן! אני אוהב אותך לנצח, לא משנה מה יקרה בחוץ"

 מה קורה לילד שלומד שמסוכן לו לכעוס?

מה קורה לילד שלומד שקונפליקט זה דבר מסכן חיים?

מה קורה לילד שכל תפקידו בבית הוא לכבות שריפות עוד לפני שהוצתו?

דרוך

לכל ניואנס קטן של כעס

מיד מוצא דרך לכבות

עם חיוך

עם הסחת דעת

עם מניפולציות מגוונות

העיקר שלא יהיה קונפליקט..

ומה קורה לילדה הזו כשהיא גדלה..

ומגלה..

שבעצם

קונפלקטים הם חלק מהחיים

הם חלק ממערכות יחסים

ושתפקידם הבריא הוא דווקא להעמיק את הקשר?

 הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מעל זה..

למשל מעל הרצון לקבל אישור,

אבל חשוב שנבין ונכיר

שגם אם עשינו עבודה פנימית בנושא,

החלק הזה עדיין קיים בנו,

חשוב שנקבל אותו ולא נדחה אותו,

העבודה הפנימית נעשית לא כדי להעלים אותו ,

אלא שהחלק הזה לא ינהל אותנו.

החלק הזה שרוצה אישור, קשור לילד.ה הפנימי.ת שבתוכינו ועל ידי שאנחנו מגדלים בתוכינו הורה מיטיב עבורו.ה היא/הוא יכול.ה להרגיש מוכל.ת ואהוב ללא תנאי, גם כשהוא/היא מבקש.ת אישור חיצוני.

 צו השעה

לצאת מהמסך
ולהתחבר חזרה
לשוב הביתה ללב

 השליחות שלי ושלך בימים אלו היא להרים עיניים מהמסך ולחפש זוג עיניים

להביט בהן באהבה 

 אני בת אדם רגישה מאוד

ולאט לאט מגלה עוד ועוד

מה זה אומר..

ואיך זה מתבטא

אני בת אדם רגישה מאוד

שסוחבת עליה מסע כבד

ובכל פעם מפוררת עוד קצת מהשק הכבד

שסחבה עליה שנים

אני בת אדם רגישה מאוד

ומה שאדם ללא הרגישות יתר מחליק ומעביר, אני מתעכבת ומנתחת ומעבדת ומעכלת ובעיקר מרגישה.. מרגישה בעוצמות.. רגשות שהן גם לא שלי..

כי השדה האנרגטי שלי פתוח ורגיש

כמו חיישן רגיש כזה שמצפצף רק אם הרוח עברה שם..

וזו התמודדות לא פשוט בעולם כפי שהוא היום

הכל מציף כל כך!

האנושות הגיעה לסף דרמתיות מוקצנת.

מה שמנחם אותי

כשאני מרגישה לא קשורה ולא מותאמת לכאן

הוא משפט שנתקלתי בו פעם..

והוא.. שאם את לא מרגישה שייכת לעולם הזה , זה בגלל שבאת להפוך אותו לעולם טוב יותר!

משהו כזה.. לא יודעת אם זה בדיוק המשפט

אבל הוא מנחם אותי..

כי אני יודעת שהרגישות הזו היא מתנה

ואני לומדת אותה

אני לומדת ממש כמו שבסרטים של גיבורי על , הם לומדים איך להשתמש בכוחות , מבלי לחרב את עצמם או את אחרים, לומדת בתבונה להשתמש בכח הרגישות ..

היכן לשים את האנרגיות היקרות האלו שה'מעביר דרכי.

היכן לשים גבולות ברורים שמגינים ושומרים.

וזו למידה מספקת ומאתגרת בו זמנית

זה כמו לסדר 1000 תבלינים תוך מספר שעות לפי סוגים..

משו כזה חחח..

אז תדעו שאם אתם גם כמוני, אתם לא לבד..

ואם אתם לא כמוני, שימו לב לאנשים הרגישים סביבכם ותבינו שהם לא איטיים.. יש להם פשוט הרבההה יותר מידע רגשי שמגיע אליהם בכל רגע נתון וזה לא פשוט להכיל ולעבד , זה לוקח זמן.

ותזכרו

שאיך שאנחנו זה הכי טוב

לאט לאט ברוך ה' זה המוטו שלי לאחרונה.

 ריפוי

זה לא להתנגד לכאב שמבפנים

זה לחבק את הילדה שבתוכי

גם שהכי כואב

וחשוך

ולומר לה שאני אוהבת אותה לנצח

 יש בתוכינו שדון שאני קוראת לו..השדון שמסיק מסקנות..

הוא לרוב מוזן מפחדים

וכאשר מגיע משהו שלוחץ על נקודה של כאב

עולה פחד שגורם לשדון הזה

למהר ולהסיק מסקנות

כדי להתגונן

כדי למצא פתרון מהיר

כדי לא להרגיש את הכאב

ובטח לא את האי וודאות

חשוב שנכיר אותו

שנזהה אותו בתוכינו

ונדע לנשום

ונדע לדבר איתו

ולהטיל ספק במהירות של המסקנות שלו

אפשר וחשוב להודות לו שהוא עירני

ורוצה לשמור עלינו

ובהחלט לפעמים יהיה קמצוץ של אמת בדבריו

אבל לרוב הוא יקצין ו"יחמם" אותנו כמו ערס פנימי מקצועי

חשוב שלא נתן לו את הכח לשלוט בנו

חשוב שנדע שבתוכינו שוכנת נשמה קדושה

הנשמה היא הניצוץ האלוקי שבתוכינו שיכול להנהיג אותנו כאן בעולם, זהו תפקידה של הנשמה.

 אני רוצה להניח כאן כאב שעלה בי..

בעדינות

ויודעת בטח שעוד יזדהו

הילדה שבי למדה

לחלום בקטן

לחלום ליד

לא לפתח ציפיות

כי כשהיא פיתחה ציפיות

הן לא רק התפוצצו אלא התרסקו לתוך ליבה בהתנגשות חזיתית וכואבת..

אז היא למדה לא לצפות

או יותר נכון למדה לצפות לגרוע מכל

כי כשמצפים לגרוע מכל, מקסימום אפשר דווקא להיות מופתעים לטובה.

אבל כשמצפים לגרוע מכל..

זה מגיע עם חרדות ופחדים

עם תיכנונים בראש.. איך להתגונן כדי למזער את הפגיעה שעתידה לקרות..

ועל חלומות בטח שאפשר לוותר כי הגוף והנפש במצב הישרדותי.. למי יש מקום בכלל לחלום, כשהחלום הכי גדול הוא שיהיה לה טוב ורגוע?

איך מרימים את הראש ופורצים את תקרת הזכוכית הזו שסוגרת אותך מהעולם?

תקרת הזכוכית הזו הגנה אז בילדות..

ועכשיו היא סוגרת כל כך חזק

בעלת מנגנונים מתוחכמים כל כך שעוצרים אותה מלחלום ולהגשים.

וזה לא הכל או כלום..

יש חלקים בתקרה שנסדקו ודרכם עולים ניצנים החוצה לעולם.. וזה לא סתם שאני מרגישה שמה שאני נותנת לעולם הוא קמצוץ ממה שרוצה לעבור דרכי..

רואה את העץ הגדול שבתוכי

שנמצא מתחת לתקרת הזכוכית

שמבקש לפרוץ, לגדול, לצאת החוצה.

וצועדת עם הילדה שבי עוד צעד..

לפעמים צעד קדימה וצעד אחורה

בהקשבה , בעדנה , באמונה, בנשימה

מקשיבה לחלומות הכמוסים שלה שהיא מעזה לחלום סופסוף ומשתפת אותי באומץ..

ועושה את הכי טוב שיכולה, להיות לה אמא מיטיבה.

לא לגונן מידי, להקשיב , לאהוב, לשים גבולות בריאים ותומכים.

וכשהיא נופלת

ומביטה בי ושואלת:

"עכשיו את גם אוהבת אותי? ו.. עכשיו? ועכשיו כשאני לא מצליחה? אוהבת?"

ואני מביטה בה בעיניים טובות

ומחדש כל פעם אומרת לה

"כן , גם עכשיו אוהבת אותך, וגם עכשיו ולתמיד, לנצח, בכל מצב וללא תנאי אהובה שלי יקרה מכל"

כי אני זוכרת וצרובים וחרוטים בי השיעורים שבלעדיה אני לא יכולה ולא רוצה לצעוד כאן עוד חצי צעד נוסף, רק איתה אני כאן שלמה

 דקויות

ההבדל בין להתמסכן לבין לבקש עזרה הוא תהומי

ההבדל בין להתקרבן לבין להודות שקשה לי הוא תהומי

ההבדל בין להתייאש לבין להישבר הוא תהומי

תודה לך אבאמא ה' על הדקויות

על שאתה מלמד אותי להקשיב פנימה

לניגון הנשמה

לא סתם סתומה לי האוזן מאתמול..

מתמסרת להקשבה הדקה