ישנם רגעים לפעמים

שאני לא מתחברת

לא מצליח לי

להתחבר למה שקורה סביבי

ולמה שקורה בתוכי

מרגיש

לא ברור

מעורפל

מוזר

ואפילו לא יוצאות לי מילים

פתאום אני מרגישה שאני לא אני..

איפה האני הזו שמדברת בשטף ?

זו שיצירתית?

זו שיודעת מה לומר?

איפה היא..?

וברגעים האלו

אני מרגישה

לא מוצלחת

מרגישה כישלון

מרגישה שאני מאכזבת

מרגישה שאני הורסת

שלא כיף איתי

שעדיף לי לוותר על הכל

ולהתכסות בשמיכה

עולים בי כל כך הרבה קולות

ובראשם הקול הביקורתי

שאומר דברים "מוצדקים" ו"חכמים"..

ופתאום הוא הופך

לזה שיודע

שמדבר בשטף

שמוביל

ואני מרגישה מכווצת וקטנה לידו..

אבל אז אני רגע נושמת

ואומרת לעצמי

קודם כל

שאני לא חייבת לעשות כלום!

אני לא חייבת

לצאת לעולם אפילו

פשוט רגע קודם להיות איתי

רק איתי

בנשימה

בכל מה שעולה בי..

ואני מכילה

מכילה בלי להזדהות עם שום קול

מקשיבה לכולם

בתוכי..

ונושמת תוך כדי

ויודעת שאין כאן באמת שום בעיה..

ואין מה לפתור..

ואין מה להילחץ

ואין מה לתרץ

ואין מה להילחם

פשוט להקשיב

ולדעת

ולזכור

שוב

שגם

שאני לא בסדר

אני בעצם בסדר

שזה חלק מהחיים

חלק מהעיניין

חלק ממסע

חלק ממני

וחלק מכולם

ושאני עושה עשיתי ואעשה את הכי טוב שלי לאותו רגע

וגם אם יצא לי עקום

זה בסדר גמור!

וזה

זה

בדיוק

לאהוב את עצמי ללא תנאי

בדיוק ככה

גם ברגע הזה

המבולבל.. המוזר..המכווץ.. שרוצה להיעלם מתחת לשמיכה

גם ככה אני אוהבת את עצמי

וזה מרגש

לשים את החלק הזה בפאזל

שנקרא "אני"

כי זה חלק שכל כך היה קשה לראות ולהרכיב

והנה..

עכשיו הרכבתי אותו.. שוב

עכשיו אני מרגישה מחוברת..

בדיוק כך.. עם החלק שקשה לו להתחבר

תודה תודה תודה

 סליחה

זה לא משהו שמסמנים בו וי

סליחה היא תהליך מורכב ועדין שאולי לא מסתיים אף פעם..

וכמה קשה לנו להודות בזה..

בהחלט אפשר לסלוח,

אך לסליחה בתוכינו יש רבדים עמוקים כל כך..

ועדיין אחרי שסלחנו פעם אחת

יכולים להתעורר בנו שוב חלקים שעדיין לא סלחו וזה בסדר,

זה חלק מהכנות שלנו עם עצמנו ומההבנה שסליחה זה לא משימה

אלא תהליך עדין ..

תהליך של חיים

אנחנו לא מושלמים

וחוסר השלמות הזו

היא המושלם שהוא חלק מהשלם האחד שאנחנו