יום ראשון, 29 באפריל 2018

כשמישהו מנסה להיות מישהו אחר
כמישהו מדקלם מילים של מישהו אחר
ואומר אותם באופן שהאחר אומר אותן
זה מעורר בי התנגדות..
זה מוציא ממני ציניות.. ביקורתיות וכעס..
ולמה?
כי אני מרגישה שהוא לא אותנטי..
אני מרגישה שהוא לא הוא!
ואז אני רגע עוצרת..
ונושמת
ומבינה שלא נעים לי כל הכעס והציניות הזו
אני מסתכלת על עצמי בתור ילדה ורואה שגם אני פעם..
לפני שגיבשתי לי זהות משלי..
חיקיתי התנהגויות ואפילו נתקעה לי פעם הש' המודגשת של המורה נירה..
ואז.. אני כבר הרבה יותר רגועה ולא כועסת..
אני הרבה יותר מקבלת
כי מתחת לכל החוסר אותנטיות הזו
יש מקום שמאוד מנסה למצוא את האותנטיות ואת האמת..
יש מקום שרק רוצה שיאהבו אותו
ויותר נכך .. יש מקום שרוצה כל כך לאהוב..
פשוט לאהוב 
אני נושמת ומבינה שלכל אחד יש את הדרך שלו
ובעיקר מבינה
שזה מכעיס כי זה שיקוף לחלק בתוכי
שכל כך חשוב לו להיות נאמן לעצמו
ואז התכונה המנוגדת לו של חיקוי וחוסר אותנטיות מקבלת כעס וציניות
אז עכשיו.. עכשיו הוא מקבל ממני חיבוק גדול
וקבלה על מי שהוא ומה שהוא
גם אם הוא לא הכי הוא
זה מה שהוא
וזה הכי טוב
זה דווקא באופן מפתיע.. הכי אותנטי 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה