חזרתי לפני זמן מה מבית הכנסת
קראתי "הגומל"
האמת.. שהתלבטתי ממש..
כי מהרגע שהגעתי לבית הכנסת
במקום להרגיש חיבור ואהבה
הרגשתי ניתוק ופחד
*
עלתה בי כל כך הרבה ביקורת
ואחר כך הגיעה גם החמלה
כל כך הרבה חוקים מוזרים
שאף אחד בכלל לא מבין או מנסה להרגיש
מה המהות שלהם, מה הלב?
*
זה התחיל בכך שהגברים ישבו בשיעור
עם רב מקובל שהגיע למושב
והנשים ישבו בצד
ניסיתי להבין על מה הוא מדבר
ובכלל לא שמעתי
ולא הצלחתי להבין מילה
הנשים בכלל לא התעניינו במה שהוא דיבר
ונראה שרוב הגברים גם לא הבינו
למרות שזה היה נראה שהם מקשיבים
אבל אני בטוחה שחצי בכלל לא הבינו
*
מישהי דיברה על שנת שמיטה
כמה חשוב לקיים את המצווה הזו
ובו בזמן.. מלא חד פעמי על השולחן
וגם על הרצפה..
ואני מביטה .. והלב שלי נמלא עצב על ניתוק הזה..
מההבנה ששנת שמיטה נועדה לתת מנוחה לאדמה היקרה
ולהבין שהעולם הזה ניתן לנו במתנה לזמן מוגבל
*
זה המשיך בכך שמחוץ לבית הכנסת היתה חתולה חמודה
שרצתה להיכנס
אחת הילדות.. ממש התעניינה בה
אך ראיתי את הפחד שהחדירו בה
שוחחתי איתה על החתולה
והיא אמרה שהיא איכסה!
אמרתי לה:" את יודעת מי ברא את החתולה? הקדוש ברוך הוא!"
היא היתה קצת בשוק
וחייכה
זה לא הסתדר לה עם הפחד
ואז היא אמרה לי:" בטח היא רעבה"
"נכון" "הנה תני לה טונה" נתתי לה צלחת שהיתה על השולחן
היא ממש שמחה
לקחה את הצלחת והלכה לעבר הדלת
אבל אז אמא שלה עצרה אותה ואמרה :" אסור בשבס.."
לקחתי את הצלחת ממנה ונתתי לחתולה
כל כך עצוב לי הניתוק הזה
*
ישבתי בשולחן עם הנשים
והם דיברו על כמה חשוב לשמור שבת ומצוות
רציתי לדבר..
אך לא ידעת בכלל מאיפה להתחיל
הפער היה כל כך גדול
*
רציתי לומר שבית הכנסת אמור להיות מקום מלא באהבה
מקום שבו תומכים אחד בשני
מקום שבו מורגשת אהבה ללא תנאי
רציתי לומר שאלוהים הוא אהבה ללא תנאי
ו"הוא" לא רוצה שום דבר מאיתנו
"הוא" לא כועס
ואין מה לפחד ממנו
רק לאהוב ולהאמין ללא תנאי!
פתאום הרגשתי כמה אנשים נאחזים בפחד הזה
בחוקים המפחידים האלו של שכר ועונש
הם כל כך לא סומכים על עצמם
אז הם שמים לעצמם משהו חיצוני שישמור
עליהם מפני עצמם
*
אז בסוף..
כן קראתי בקול גדול את ברכת הגומל
(מזל שהחיים שלי ניצלו ונסעתי מעל 72 ק"מ.. כי אם נוסעים פחות מזה ועדיין ניצלו חייך .. אז מסתבר ש"לפי החוקים" לא קוראים תפילת תודה לבורא שהציל את חייך...???)
*
בכל אופן.. אחרי הביקורת הגיעה החמלה..
עצמתי עיני ושלחתי אהבה ללא תנאי
למקום שבו קיים כל כך הרבה פחד
ועכשיו..
אני שומעת את השירה
נושמת עמוק
ובוטחת בוטחת בה' שקיים בכל מכל בתוכינו ומעבר
שימיס עוד ועוד פחד
חזרה לאהבה הטהורה שהוא, שאנחנו, שהכל... האחד שכולנו
קראתי "הגומל"
האמת.. שהתלבטתי ממש..
כי מהרגע שהגעתי לבית הכנסת
במקום להרגיש חיבור ואהבה
הרגשתי ניתוק ופחד
*
עלתה בי כל כך הרבה ביקורת
ואחר כך הגיעה גם החמלה
כל כך הרבה חוקים מוזרים
שאף אחד בכלל לא מבין או מנסה להרגיש
מה המהות שלהם, מה הלב?
*
זה התחיל בכך שהגברים ישבו בשיעור
עם רב מקובל שהגיע למושב
והנשים ישבו בצד
ניסיתי להבין על מה הוא מדבר
ובכלל לא שמעתי
ולא הצלחתי להבין מילה
הנשים בכלל לא התעניינו במה שהוא דיבר
ונראה שרוב הגברים גם לא הבינו
למרות שזה היה נראה שהם מקשיבים
אבל אני בטוחה שחצי בכלל לא הבינו
*
מישהי דיברה על שנת שמיטה
כמה חשוב לקיים את המצווה הזו
ובו בזמן.. מלא חד פעמי על השולחן
וגם על הרצפה..
ואני מביטה .. והלב שלי נמלא עצב על ניתוק הזה..
מההבנה ששנת שמיטה נועדה לתת מנוחה לאדמה היקרה
ולהבין שהעולם הזה ניתן לנו במתנה לזמן מוגבל
*
זה המשיך בכך שמחוץ לבית הכנסת היתה חתולה חמודה
שרצתה להיכנס
אחת הילדות.. ממש התעניינה בה
אך ראיתי את הפחד שהחדירו בה
שוחחתי איתה על החתולה
והיא אמרה שהיא איכסה!
אמרתי לה:" את יודעת מי ברא את החתולה? הקדוש ברוך הוא!"
היא היתה קצת בשוק
וחייכה
זה לא הסתדר לה עם הפחד
ואז היא אמרה לי:" בטח היא רעבה"
"נכון" "הנה תני לה טונה" נתתי לה צלחת שהיתה על השולחן
היא ממש שמחה
לקחה את הצלחת והלכה לעבר הדלת
אבל אז אמא שלה עצרה אותה ואמרה :" אסור בשבס.."
לקחתי את הצלחת ממנה ונתתי לחתולה
כל כך עצוב לי הניתוק הזה
*
ישבתי בשולחן עם הנשים
והם דיברו על כמה חשוב לשמור שבת ומצוות
רציתי לדבר..
אך לא ידעת בכלל מאיפה להתחיל
הפער היה כל כך גדול
*
רציתי לומר שבית הכנסת אמור להיות מקום מלא באהבה
מקום שבו תומכים אחד בשני
מקום שבו מורגשת אהבה ללא תנאי
רציתי לומר שאלוהים הוא אהבה ללא תנאי
ו"הוא" לא רוצה שום דבר מאיתנו
"הוא" לא כועס
ואין מה לפחד ממנו
רק לאהוב ולהאמין ללא תנאי!
פתאום הרגשתי כמה אנשים נאחזים בפחד הזה
בחוקים המפחידים האלו של שכר ועונש
הם כל כך לא סומכים על עצמם
אז הם שמים לעצמם משהו חיצוני שישמור
עליהם מפני עצמם
*
אז בסוף..
כן קראתי בקול גדול את ברכת הגומל
(מזל שהחיים שלי ניצלו ונסעתי מעל 72 ק"מ.. כי אם נוסעים פחות מזה ועדיין ניצלו חייך .. אז מסתבר ש"לפי החוקים" לא קוראים תפילת תודה לבורא שהציל את חייך...???)
*
בכל אופן.. אחרי הביקורת הגיעה החמלה..
עצמתי עיני ושלחתי אהבה ללא תנאי
למקום שבו קיים כל כך הרבה פחד
ועכשיו..
אני שומעת את השירה
נושמת עמוק
ובוטחת בוטחת בה' שקיים בכל מכל בתוכינו ומעבר
שימיס עוד ועוד פחד
חזרה לאהבה הטהורה שהוא, שאנחנו, שהכל... האחד שכולנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה