סוף סוף בהירות.
אני מסתובבת ובודקת, חושבת ומעריכה, שואלת ומתייעצת, מעלה אינספור טיעונים בעד ונגד, ובעיקר מרגישה אבודה.
אחרי שבוע בו המוח לא הפסיק להסתובב סביב הזנב של עצמו בהיסטריה, נחוש לפתור איזו 'בעיה' שאין ממנה מוצא, חזרתי פתאום אל הגוף.
הגוף הנפלא הזה שלי. מיליוני תזוזות ותהליכים, תחושות מתערבלות ומתגשמות ושוב מתערפלות, והידיעה ברורה: כבר יש כאן הכל. כל היתר- אשליה. ובתוך גופי מתהווה תחושה שמיתרגמת לחזון, ופתאום זה ברור, גם אם רק להרף עין, גם אם לעכשיו ותו לא, גם אם זה ישתנה עוד אינספור פעמים.
הגוף קורא לזוז. הוא מספר לי על מקום חדש בשבילי, מקום אליו אני שייכת. זהו בעצם בייס-קאמפ למרגלות האוורסט, קרקע מוצקה, בוטחת ויציבה, קן חמים שהולך לאפשר לי לטפס בבטחה את המדרגה הבאה במסע שלי.
לרגעים אני מצליחה גם לראות: טבע פראי. יערות ושדות ירוקים. גבעה גבוהה ממנה אפשר להשקיף על עננים מתעבים, לשמוע רעם מתגלגל ולצהול אל סופה מתקרבת. אני רצה במורד, הטיפות משיגות אותי ושוטפות את גופי החי. רגע לפני שהמבול מתחיל, אני צוללת אל המקום שהוא ביתי, ו... אני לא לבד.
עוד אנשים איתי, אנשים שהם כמוני. גם בשבילם זהו מקום שהוא בסיס, גם הם, כמוני, מהווים בעצמם את הבסיס. אנשים פשוטים, נקיים מערימות אידיאולוגיה ודוקטרינות, עירומים וחשופים מלבד כוונה: לפגוש את עצמם. לעלות מדרגה ועוד מדרגה במסע. כולנו כבר ראינו והפנמנו, הרדיפה החיצונית לא פותרת מבפנים. ובכל זאת, המרוץ מסנוור, מעוור, משכיח. זה כל כך קשה לזכור לבד...
התקשורת פתוחה וכנה. המרחב העצמי נשמר גם במפגש. פשוט ונקי, חמים ומכיל, תומך חיים ומאפשר צמיחה. ואז, כשיש בית למודעות, אפשר לצאת ולהתנסות, לצאת ולהתאמן, לצאת כשיש שורש נטוע עמוק באדמה. הבלון כבר לא מאיים להתנתק ולרחף באוויר ללא דרך חזרה. יש קרקע. אפשר לעמוד.
כל הזמן הזה חיפשתי בלי לשים את האצבע על מה. ייסרתי את עצמי באמונה שהכל חייב לבוא מבפנים, שאין מקום לבקשה שכזו. עכשיו אני יודעת לבקש: אני רוצה בעצם מקום שמתקיים בו איזון. איזון בין אדמה לרוח, לחות ליובש, פנים וחוץ, עשייה והתכנסות, רצינות ושטות, לבד וביחד. גם וגם וגם. וזה בסדר, כי זה באמת מה שיעזור לי עכשיו לפתח את האיזון הזה בתוכי. וכשהכוונה בהירה, נפתחות הדלתות למימוש.
האם כל זה כבר קיים, ורק נותר לי למצוא? או שאולי הפעם, את הדיוק הזה יש לברוא יש מאין?
זו בעצם קריאה, בקשה, הבהרה, הזמנה. אהוי! האם גם אתה? גם את? הלו! האם שמעת? ראית?
בואו נדבר.
אחרי שבוע בו המוח לא הפסיק להסתובב סביב הזנב של עצמו בהיסטריה, נחוש לפתור איזו 'בעיה' שאין ממנה מוצא, חזרתי פתאום אל הגוף.
זו בעצם קריאה, בקשה, הבהרה, הזמנה. אהוי! האם גם אתה? גם את? הלו! האם שמעת? ראית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה