פעם הייתי מרגלת הרבה אחרי הילדה שבי..

מחכה לה בפינה

תופסת אותה על חם

ומוכיחה אותה

ומכריחה אותה לקבל את העזרה שלי

היתה לי כוונה באמת טובה

ועשיתי את זה מאהבה

אבל האהבה הזו היתה חולה.. לא בריאה..

לא ראיתי אותה באמת

הייתי משימתית

רציתי רק לסמן וי ב"משימות הנפש"

זה כואב הגילוי הזה..

אבל

אני סולחת לי..

היום אני בוחרת לנשום

כשעולה כאב

לא לנסות בכלל

לפתור

או להגיע לתובנות

או להגיע לאיזה שיא של תובנה רוחנית מפוצצת שתקפיץ לי את האדרנלין..

אני נחה בתוך הכאב

מציעה לילדה שבי חיבוק

מביטה בה באהבה

ואומרת לה

שהיא טובה בדיוק איך שהיא

והיא לא חייבת לי כלום

לא חייבת לגלות לי את הסוד שלה

אני כאן איתך ללא שום תנאי. אני אומרת לה ברכות עם עיניים טובות ואוהבות.

וכך..

אנחנו בונות חזרה את הגשר ביננו

גשר של רגש

גשר של אמון

גשר של נוכחות ונשימה

וכשאני לפעמים שוכחת

וזה קורה

כי אני בסך הכל בת אדם

האלוהות שולחת לי שליחים שיזכירו לי

תודה

כל כך תודה

מעבר למילה תודה