אני רוצה להניח כאן כאב שעלה בי..

בעדינות

ויודעת בטח שעוד יזדהו

הילדה שבי למדה

לחלום בקטן

לחלום ליד

לא לפתח ציפיות

כי כשהיא פיתחה ציפיות

הן לא רק התפוצצו אלא התרסקו לתוך ליבה בהתנגשות חזיתית וכואבת..

אז היא למדה לא לצפות

או יותר נכון למדה לצפות לגרוע מכל

כי כשמצפים לגרוע מכל, מקסימום אפשר דווקא להיות מופתעים לטובה.

אבל כשמצפים לגרוע מכל..

זה מגיע עם חרדות ופחדים

עם תיכנונים בראש.. איך להתגונן כדי למזער את הפגיעה שעתידה לקרות..

ועל חלומות בטח שאפשר לוותר כי הגוף והנפש במצב הישרדותי.. למי יש מקום בכלל לחלום, כשהחלום הכי גדול הוא שיהיה לה טוב ורגוע?

איך מרימים את הראש ופורצים את תקרת הזכוכית הזו שסוגרת אותך מהעולם?

תקרת הזכוכית הזו הגנה אז בילדות..

ועכשיו היא סוגרת כל כך חזק

בעלת מנגנונים מתוחכמים כל כך שעוצרים אותה מלחלום ולהגשים.

וזה לא הכל או כלום..

יש חלקים בתקרה שנסדקו ודרכם עולים ניצנים החוצה לעולם.. וזה לא סתם שאני מרגישה שמה שאני נותנת לעולם הוא קמצוץ ממה שרוצה לעבור דרכי..

רואה את העץ הגדול שבתוכי

שנמצא מתחת לתקרת הזכוכית

שמבקש לפרוץ, לגדול, לצאת החוצה.

וצועדת עם הילדה שבי עוד צעד..

לפעמים צעד קדימה וצעד אחורה

בהקשבה , בעדנה , באמונה, בנשימה

מקשיבה לחלומות הכמוסים שלה שהיא מעזה לחלום סופסוף ומשתפת אותי באומץ..

ועושה את הכי טוב שיכולה, להיות לה אמא מיטיבה.

לא לגונן מידי, להקשיב , לאהוב, לשים גבולות בריאים ותומכים.

וכשהיא נופלת

ומביטה בי ושואלת:

"עכשיו את גם אוהבת אותי? ו.. עכשיו? ועכשיו כשאני לא מצליחה? אוהבת?"

ואני מביטה בה בעיניים טובות

ומחדש כל פעם אומרת לה

"כן , גם עכשיו אוהבת אותך, וגם עכשיו ולתמיד, לנצח, בכל מצב וללא תנאי אהובה שלי יקרה מכל"

כי אני זוכרת וצרובים וחרוטים בי השיעורים שבלעדיה אני לא יכולה ולא רוצה לצעוד כאן עוד חצי צעד נוסף, רק איתה אני כאן שלמה