לפעמים כבר בא לי לוותר

להרפות

לשחרר

את הרצון הזה

שיש בי להיות עם האיש שלי כבר

אבל גם כשאני מרפה

ומוותרת

ומשחררת

אותו

הוא עדיין שם

בתוכי

נשאר

ולא עוזב

ולוחש לי

שהאיש שלי קיים

והוא בדרך אליי

ושאני לא צריכה לעשות כלום

רק להמשיך להיות זהר, ככה כמו שאני

ואני לפעמים מאמינה לו

ולפעמים לא

ובכל זאת

מה נשאר לי לעשות

אם לא להיות פשוט זהר

ככה כמו שאני ברגע זה..

וגם אין לי כח יותר לעצות

ולאנשים שאומרים לי איך להתפלל

ולזמן.. ולמגנט..

ועבודה פנימית , אני עושה בכל מקרה

כי זו העבודה הכי חשובה כאן בעולם

וכי .. פשוט אי אפשר שלא לעשות אותה..

ולחכות

אני לא רוצה יותר

כי כמה כבר אפשר לחכות? זה לא נעים לחכות..

אז אני מרשה לעצמי לרצות ולומדת.. את הרצון שבי.

רצון לביחד בריא, נעים , מפרה, הדדי, קשוב, מצחיק , מחבק , מבין, פועם, גדל ופשוט ועמוק בו זמנית

נושמת, מקשיבה לרצון, נותנת לו מקום ומשחררת..

כמו נשימה ושאיפה..

וזהו

אין לי פאנצ'

ואולי זה הפאנצ' הכי טוב