בשבת צפו לי זיכרונות של חרם מהילדות וגם מגיל ההתבגרות..

ציחקוקים מאחורי הגב

עלבונות בלי סוף

ומה שראיתי שם בזיכרונות

זה אותי..

ילדה ונערה שמסתירה את זה שהיא נעלבת

אפילו מעצמי הסתרתי

שיריון מברזל בניתי

והצלחתי לגרום להם להפסיק בגלל זה

בגלל ש"לא נעלבתי" , זה כנראה לא היה מעניין מספיק ומרגש מספיק..

אבל היום.. כשנזכרתי בזה

הרגשתי את הכאב

אולי רק קצה שלו

אבל זה כאב

סופסוף נתתי מקום לכאב הזה

אחרי כל כך הרבה שנים

כאילו התחבאתי בבונקר תת קרקעי בתוכי ועכשיו אני לאט לאט יוצאת... צעד צעד ..

ומגלה את כל הכאבים שלא כאבתי.. מחכים לי שאכאב אותם ואחבק את הילדה הזו ואת הנערה הזו ואלחש לה: "עכשיו זה בסדר, מותר לך להתפרק , אני כאן שומרת עליך ואת לא באמת תתפרקי, אלא תצמחי מזה.. חזרתי, כי אני לא יכולה להמשיך בלעדיך.. אי אפשר לדלג על הכאב.. ניסיתי.. "

כל הר