בחברה ובבית שבו גדלתי
אם אדם היה רוצה "להיות עם עצמו"
היו מיד דואגים לו
חושבים שקרה משהו ..
שהוא עצוב, שהוא בדיכאון..
או אולי שהוא לא מרגיש טוב..
או שהוא אגואיסט או סנוב.. או אנטיפת מתנשא..
ואם אדם היה עם עצמו היו גם מרחמים עליו מיד
ואומרם כמה הוא מסכן
"יא חראם.. מסכן, רחמנות"
שאדם היה עם עצמו
אז מיד היו מסיקים שהוא "לבד"
שהוא " בודד"
לא היתה שום לגיטימציה להיות עם עצמך
בשקט..
רגע לנשום
לעכל
להביט
לתת לדברים לחלחל
כשהייתי רוצה להיות עם עצמי
מיד הייתי צריכה להסביר הסברים
להרגיע שאני בסדר
אפילו בבית הספר
בכתה א'
כשהייתי שקטה במיוחד
המורה חשבה שמשהו לא בסדר איתי
ושלחה אותי לאיבחון
המאבחנת אמרה לאמא שלי
"הילדה בסדר גמור, תגידי למורה שהיא צריכה איבחון בעצמה"
גם בבית שבו גדלתי
התקשורת היתה כלי ההגנה שלי
עם הזמן למדתי
שככל שאני מדברת ומצחיקה
ומסיחה את הנושא
אז זה מרגיע ומסיח את העצבים
ומגן מפני סערה וסופה
אז הקפדתי לדבר הרבה
גם כשכל מה שרציתי זה להתחפר מתחת לשמיכה ולהיעלם
הייתי חייבת לדבר
ולדאוג שהכל בסדר בחוץ
לא היה לי זמן רגע לנשום
ולשאול בכלל האם בסדר בפנים?
ומה זה בכלל הפנים?
יש כזה דבר?
האם אני יכולה להיות רגע עם עצמי?
רק אם אני לא מרגישה טוב
ורק בשירותים
שם הייתי יכולה רגע להיות עם עצמי
מבלי שישפטו אותי
מבלי שישר ידאגו ויחששו שמשהו לא בסדר
וכמובן שגם כשהיה לא בסדר
הייתי כל כך עסוקה בלהסתיר את זה
כדי שלא ידאגו
כי יש כבר כל כך הרבה מה לדאוג
עכשיו גם אני אוסיף דאגה ולחץ
לא.. לא.. זה בטח לא אפשרי
אז התרגלתי לדבר.. התרגלתי להיות כל הזמן עם הב"יחד"
אפילו שהרגשתי כל כך לבד ב"ביחד" הזה
גם כשהייתי במערכת יחסית הרסנית של כמעט 6 שנים
הרגשתי כל כך לבד ב"ביחד" הזה
גם כשהייתי מוקפת אנשים
הרגשתי כל כך לבד
הבנתי שפשוט הייתי לבד ב"ביחד" הזה
כי לא הייתי ביחד איתי
אתמול התגלה בפני עוד חלק בפאזל הזה
האיפשור הזה של ליהיות עם עצמי כשאני ביחד
האיפשור הזה של לא לתקשר כל הזמן
האיפשור הזה של לא להתאמץ
של "להיעלם" לרגע מהתקשורת הבלתי פוסקת
שאיזה קול חברתי אומר לי
איך להתנהג ומה לומר
ושחס וחלילה אם אני טיפה לא מחייכת
אולי יחשבו שאני כועסת ואני אעכיר את האווירה..
או שאם מישהו שאיתי לא מחייך קצת מיד אחשוב שהוא כועס עליי
הבנה שיכול להיות שלאחרים היא פשוטה וטבעית
לקח לי הרבה זמן להגיע אליה
אחרי הסרה של שכבות
לא רק שלי
אלא של דורות שלמים לפני
של תרבות וחברה שלמה
המקום הזה שמבין שנותן לעצמי את הלגיטימציה
להיות איתי ביחד, גם כשאני ביחד עם אנשים אחרים
הלגיטימציה הזו של להיות מה שאני כרגע
בלי לחשוב איך זה נראה
מה יחשבו
האם זה בסדר
כי זה הקיום שלי
וכשהקיום שלי מוכל על ידי
הוא מוכל על ידי כל היקום
כי כמובן שהכל מתחיל ממני
מהאמיתיות וכנות שלי עם עצמי
גיליתי את זה אתמול
ועלה בי גם כאב
כי הרגשתי גם את המקום שלא מבין
וגם את המקום שמבין
היו בי שני החלקים הללו
המקום שכל כך לא מבין מה זה להיות עצמי
שכל כך לא מבין כשמישהו מבקש להיות עם עצמו ומיד לוקח את זה למקום של דחייה ונטישה.
והמקום שכל כך מבין
שכל כך כמהה לביחד עם עצמו
שמבין שלא כל העולם סובב סביבו
ושאם מישהו מבקש את הביחד שלו עם עצמו
זה כלל לא נטישה או דחייה שלי
אלט בקשה להיות ביחד עם עצמו
ובקשה עמוקה של שלהיות ביחד עם עצמי , קודם כל.
זה מרגש אותי לכתוב את המילים הללו שזורמות כך החוצה ממני דרכי
בעודי חוקרת אותן עדיין
ונותנת לכל הביחד עם עצמי ביטוי
וגם אם אין לי איזה שורת מחץ
אני יודעת שהחקר והגילוי הזה יקר לי מאין כמותו
ואני פשוט מניחה את זה כאן
כי אני מאפשר לעוד חלקים שבי
לקבל מה"מים" האלו שמרווים את הביחד שלי עם עצמי 
תודה על זה כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה