היום פגשתי אותה..
היא ישבה שם בפינה
בעיניה דמעות עומדות
כאילו הזמן קפא מלכת
ושום דבר אינו יוצא
אין תנועה
אין תזוזה
והיא כל כך רוצה לבכות
רוצה לצעוק
רוצה לרקוד
לשיר
לדבר את קולה
להשמיע
לבטא
אבל..
אי אפשר
זה מסוכן מידי
מפחיד מידי
ולא רק מה יחשבו
זה לא לא מה שמפחיד אותה..
זה משהו מהותי יותר
אבל היא גם מפחדת לגלות מהו
או מי הוא
מפחדת..
פשוט מפחדת..
ואני מתקרבת אליה לאט
ועצוב לי
הדמעות עוברות אליי
ואני מתחילה לדמוע אותן
מרגישה את הלב כואב
את הקיפאון הבלתי נסבל הזה
שמזרים רעל..
ואולי זה בעצם לא רעל
אלא פשוט עוד ועוד דברים שהצטברו והצטברו ורצו לצאת
אבל נשארו שם בגלל הפחד.. דברים ממש טובים
כמו מים חיים.. אך כשנשארו שם הפכו לעובש..
ואני נגשת ומתיישבת לידה
כל כך רוצה לומר לה: עופי על החיים ילדה!!
עופי!!! תבחרי באהבה!!! די לפחד.. הוא רוצה כבר להינמס חזרה לאהבה שהוא היה פעם!
אבל אני יודעת שזה לא יעזור..
כי זו החלטה שלה
רק שלה
אז אני יושבת..
הדמעות אצלי מתאדות
ולפתע אני שומעת לחש
היא לוחשת תפילה
אני מחבקת אותה
והדמעות אצלה מפשירות
זולגות וזולגות
והלחישה הופכת דיבור
והדיבור הופך לצעקה והצעקה הופכת זעקה..
והזעקה הופכת צעקה
והדיבור מגיע
הדיבור הנקי שרצה לצאת כל הזמן
והדמעות של עצב הופכות דמעות התרגשות
והחיוך מפציע וזורח ממנה..
ואני שמחה
כל כך שמחה וגאה בילדתי שבי שמסכימה להמיס עוד ועוד פחדים ולזרוח לעולם את האהבה הטהורה שהיא