ציפיות..
ציפייה.. היא חוסר קבלה של מה שמתקיים ורצון לשלוט במציאות.
כשאנחנו מצפים מאנשים שנמצאים בחיים שלנו להתנהגות מסוימת,
אנחנו מצפים מתוך המקום שלנו..
הכוונה שאנחנו בטח היינו פועלים כך אם היינו במקומו, הקטע הוא שאנחנו לא במקומו.. 
אנחנו לא במקום שהוא נמצא, אנחנו לא יודעים מה הוא עבר לפני שהגיע למקום שבו הוא נמצא ובעיקר.. אנחנו לא הוא..
אנחנו גם משחקים אותה בימאים ו"מלבישים" עליו תפקיד שהוא בכלל לא יודע שניתן לו ולא בטוח שהוא יכול\יודע\רוצה לעשותו.
לכן אין מה לצפות..
אלא לומר למי שמולנו מה הכי ישמח אותנו שהוא יעשה\יתנהג עבורנו \ כלפינו
והוא כמובן יחליט אם זה ישמח אותו לפעול כך או בדרך אחרת.
לא היינו רוצים שאדם יתנהג או יעשה משהו רק בגלל שזה טוב לנו.. חשוב שהוא יעשה את זה כי הוא רוצה ומכל הלב, כי אחרת זה פשוט ירד לטמיון.
אנחנו הרבה פעמים משאירים דברים תלויים באוויר וחושבים שזה מובן מאיליו שאדם יבין לבד מה הוא אמור לעשות או להתנהג..
מה קורה אם בכל זאת נפגענו?
זו אחריותינו לומר ולא אחריותו להבין..
כי גם הציפייה שהוא יבין לבד למה נפגענו, גוררת עוד אכזבה..

ומה קורה שאנחנו מצפים מעצמינו?
אנחנו לפעמים מציפים את עצמנו בציפיות
ושוכחים להודות על כל מה שכבר קיים..
כדאי להחליף את המילה ציפייה לשאיפה..
ציפייה היא "כבדה" והיא נתונה בקלות יותר לאכזבה.
היא מתיימרת לדעת מה יהיה, עוד לפני שהוא היה..
שאיפה.. יש בה יותר מרווח נשימה.. שאיפה .. נשיפה..
היא מאפשרת יותר מקום לדברים אחרים להתפתח
מאפשרת למה שבאמת צריך לקרות.. לקרות..
הציפייה היא כמו פקק תנועה
מן התעקשות לנסוע רק בכביש שציפיתי שדרכו אגיע
במקום פשוט להיות בשאיפה להגיע למקום שרציתי ולתת לשבילים\כבישים אחרים להוביל אותי לשם , מתוך קבלה אמיתית שכל מה שמשתבש וקורה הוא לטובתי העליונה ביותר