תובנה על בני אדם
מפגישה עם חתול..
טיילתי לי כשלפתע ראיתי אותו
מתוק להפליא.. שחור לבן עם זנב ושתי אזניים מחודדות..
מיד השמעתי קול שרוצה לומר.. בוא אליי מתוקי.. פסס.. פססס.. 
לא ידעתי אם יבוא..
חתולי רחוב בדרך כלל פוחדים קצת..
קצת הרבה..
אך למרבה הפלא הוא זינק מעל הספסל ורץ אליי בשמחה..
איזה מתוק! חשבתי לעצמי והתחלתי ללטף באהבה את ראשו..
היו שניות אחדות שממש יכולתי לראות את ההתמסרות שלו לליטוף..
אבל אז.. משהו בתוכו לא האמין..
לא האמין שזה ליטוף תמים מלא אהבה..
הוא שרט ונשך..
 גם בפעם השניה וגם השלישית שבהן ניסיתי להעביר לו את המסר שאני באה בשלום.. ושפשוט כיף לי לתת לו אהבה וליטופים..
בפעם השלישית שכבר ירד לי דם החלטתי שזהו..
קמתי והמשכתי ללכת
 והוא.. חסם את דרכי התלטף על המגפיים החומים שלי.. כאילו רוצה לומר.. רגע.. חכי.. לא התכוונתי..
אני פשוט נפגעתי כל כך הרבה..
אני לא מאמין שאת רואה אותי
שאת מלטפת אותי
מה הטריק פה?
אני רוצה להאמין.. באמת שרוצה..
ליטפתי אותו שוב בזהירות.. ושוב הוא הושיט ידו לשרוט.. ואולי.. זו הדרך שלו ללטף אותי?
ועכשיו..
אני חושבת עליו
על עוד חיות
על אנשים
שבעצם לא מתכוונים לשרוט..
זו רק הדרך שלהם ללטף..
 ואולי זה רק חוסר האמונה שנמצאת שם כדי שמישהו ישים לב אליה וייתן לה קצת אהבה ויום אחד היא תהפוך לאמונה גדולה.. באהבה ♡♡♡