היום לפני שנה...
היום לפני שנה בדיוק...הרגשתי שעוד יום עובר לו בתסכול.
היה לי תור לרופאה כי הגוף שלי ניסה לדבר איתי אבל לא הקשבתי לו... 
הקשבתי לקול שאמר לי שהגוף שלי מקולקל.. אולי לא במילים האלה בדיוק. .אלא יותר בשפת הגוף.. והגוף לא משקר, זה בטוח! 
איזה כיף שהיום לפני שנה הלכתי אליה.. שסוף סוף הקשבתי לקול שלי שיצא עמוק מהנשמה.. שסוף סוף הקשבתי ללב שלי , לגוף שלי שרצה כל כך כל כך לרוץ משם, לעוף משם , להשתחרר מכבלי שכנועיי העצמיים .
הייתי כמו ילדה שמנסה להכניס את העיגול לתבנית של הריבוע...כמו ציפור שקשרה לעצמה את הכנפיים , כמו רקדנית שרוקדת כמו רובוט ,כמו אש שכבר לא בוערת שרוצה רק לישון ולברוח מכל העולם הדפוק הזה... ולא מבינה איך זה קרה...?
הרי אני אדם עם משקפיים ורודים...איך הן התלכלכו כל כך??!?
איזה מזל ... תודה לאל! תודה לך! תודה לי! .. תודה!!!
תודה שבדיוק היום לפני שנה יצאתי משם בדקה ה90! תודה על הכל! לא מתחרטת על כל ה90 דקות שעברו, אבל הכי מאושרת שהן נגמרו סוף סוף...
היום לפני שנה, עמדתי שם על הקצה וכל כך רציתי לקפוץ למים...לא ידעתי מה יחכה לי במים האלה.. לא הכרתי אותם בכלל... פחדתי! כבר התרגלתי שאחרים מדברים בשמי... וקולי... קולי לא נשמע..
ואז היא לחשה לי -הילדה שלי: "אמא! אל תפחדי! כי אח"כ יהיה מאוחר! תקפצי!!!" זהו,נפל האסימון! חיבקתי אותה חזק ובלי לחשוב פעמיים לקחתי מונית... וקפצתי למים!
בהתחלה זה היה ... מקפיא ולא היה לי אוויר... אבל אחרי כמה דקות הרגשתי שאולי קצת קר , מוזר ולא ידוע אבל זה בהחלט וללא ספק בכלל וב-לא 100 אחוז, ב1000 אחוז הצעד הנכון או אולי נכון יותר לומר הקפיצה הנכונה! הנכונה ביותר! זה היה פשוט ...מדהים!
יצאתי אל הקור והרגשתי שהורדתי את הר ה אוורסט מהלב שלי, מהנשמה שלי. והיום בדיוק אחרי שנה...אני רקדנית אמיצה, אני ציפור חופשיה שפורשת כנפיים, אני אש בוערת שעדיין אוהבת לישון אבל לא כדי לברוח אלא כדי להתפנק ובלי ייסורי מצפון.. ואני כבר לא מנסה להכניס שום עיגול לשום מרובע ושום צורה לשום צורה...לא רוצה לשחק במשחק הזה יותר!!!
אבל עדיין ילדה , ילדה אישה ששינתה את המסלול באומץ!
בדיוק היום – היום עברה שנה!

תהיו איפה שהנשמה שלכם מרגישה שלמה ואמיתית, מקווה , מצפה ומאמינה שאמשיך להיות אמיצה ולהיות במקום שבו אני הכי הכי אני , הכי הכי שלמה!