שבוע חופש מ"ספר הפנים"....
הלילה אט אט עוטף את השמים, הכוכבים מתכרבלים
בשמיכת השמים הצוננת, אני יושבת על הספסל ברציף, מחכה לרכבת, תמיד מעניינים אותי אנשים,
אני מביטה, כולם עם העיניים בתוך המכשיר,כולם חוץ מ... סבא נחמד שיושב ומסביר לנכד
שלו על השעון הגדול שתלוי על העמוד ברציף התחנה...
מדהים אותי לגלות שקשר האנושי הבסיסי של
מבט בעיניים מתמוסס לו אט אט ומכרסם ובמקום עיניים תופס את מקומן המסך עם עיניים רבות
שמביטות מתוכו , עיניים מתוך תמונות...
ציוצי הציפורים מנעימים את אזני , למרות
שאני לא מזהה את סוגן, או אולי יש לומר במיוחד כי אני לא מזהה את סוגן, פשוט נהינת
מהן, קור נעים של אביב מקרר את פניי, מלטף , לא מקפיא...
הרכבת מתקרבת והילד אומר:" היא אדומה..."
אני מתרגשת איתו יחד :)
הסבא מזהיר:"לא לעבור את הפס הצהוב"
הדלת נפתחת ונגלה בפני ים של פרצופים, איזה
שקט...יחסית לכמות האנשים, גם פה כמו בתחנה מטענים "מקשטים" את תקרת הרכבת
והמבטים רכונים אל המסך... כמו אינפוזיה, גם אם לא מביטים בו , מחזיקים בו , כדי שלא
יברח, כאילו יכול הוא להצמיח רגליים ולרוץ...
משעשע לחשוב, אולי אם זה היה קורה, היה המכשיר רץ וצועק:"אני חופשי!!!"
כולם פה ממש אנשי עסקים...עסוקים מאוד באנשים שבתוך המסך הקטן שלהם במקום להרים רגע
את המבט לאנשים אמיתיים שיושבים ממש מולם, לידם, סביבם, לעצור לרגע ופשוט להיות פה
ברגע הזה ממש!
עצב עולה בי על כך, איך זה קרה? ו... כולם
בתוך זה, במיוחד מי שאומר שהוא לא ... (למשל אני ) ורק ש"יוצאים" לרגע ומסתכלים
מהצד (כמו כל דבר אחר) רואים את הטירוף הזה , את חוסר ההיגיון.
מידי פעם מישהו מגניב מבט אל ה"בחוץ",
כדי לראות אם יש משהו מעניין אחר.
והקצב... הקצב שהלך פה לאיבוד
הקצב הכל כך טבעי של העולם האמיתי, הרבה
יותר נעים, יש בו את הרגע, את הנוכחות, את התהליך, את ההוויה, כמובן אם נותנים ומאפשרים...
העולם הוירטואלי, פועל הקצב שואב, קצב של
סיפוקים מיידים, הוא מהיר- טס, אין בו תהליכים, ללא סבלנות...
למרות שכשהמכשיר נתקע- דרושה די סבלנות, וכל שניה של
"תקיעות" גורמת לנו לתקיעות ועצבנות מיותרים בהחלט.
כבר אמרתי שהטלפון שלי, חושב שהוא חכם, הוא בעיקר מרבה לחשוב, על כל
דבר המווון זמן ואני לוקחת את הטוב שבדבר, הוא בהחלט מגביר אצלי את מידת הסבלנות
(כלפי טכנולוגיה) וגם... גורם לי לחשוב פעמיים לפני שני לוחצת על משהו... כאילו
הוא שואל אותי...:"האם את בטוחה?"
כמה לחיצות מיותרות אנחנו לוחצים ביומיום? לחיצות של לחץ! "מה
קרה? מה השתנה? מה פספסתי ב2 וחצי דקות שאני לא שם...?"
אולי נשאל את עצמינו מה באמת אבל באמת אנחנו מפספסים בכל הזמן שאנחנו
שם ולא פה באמת?
אני כותבת במחברת, אני המוזרה היחידה ברכבת, או לפחות בקרון... הכי לא
דיגיטאלית... אני יושבת על הרצפה, אין מקום... אני אוהבת! יש בזה משהו מחובר לטבע,
לאדמה (למרות שבקרון רכבת זה לא הכי מורגש... )
פתאום מישהו נתקל בי , כמעט נופל, אני מביטה ושואלת:"הכל
בסדר?" הוא בהלם , לא עונה וממשיך ללכת.
אז אחרי שבוע שבו החלטתי לקחת הפסקה מהפייסבוק... אם להיות כנה לגמרי,
ביומיים הראשונים עמדתי בהבטחה שלי לעצמי באומץ רב, פתאום משהו היה רגוע יותר,
איטי, היתה גם הרגשה של "מה קורה עכשיו?", אבל התחושה עברה ככל שלא
נלחמתי בה, ניקיתי , בישלתי, כתבתי , קראתי, ישבתי ובהיתי בטבע, דיברתי בטלפון,
פגשתי יותר אנשים,חשבתי, ביצעתי תצפית סודית על השכן הכי מקסים שלי החתול גורי ,
האזנתי לרדיו, הקשבתי לקולות שסביבי ובעיקר הקשבתי לקול שבתוכי...לעצמי.
אחרי יומיים הסקרנות שלי גברה עליי ונכנסתי ל 2 דקות מטכ"ליות-
באתי מוכנה מראש.
וכך בכל יום נכנסתי ל2 דקות... טוב היה יום אחד שממש נסחפתי ונכנסתי ל
7 דקות בערך ו... זהו.
מה ראיתי בדקות האלה? האמת... ראיתי שאני לא מפספסת שום דבר מהותי...
בכנות אני יכולה לומר שמה שאולי היה הכי חסר לי, זה השיתוף. יש משהו משחרר בזה שבא
לי מאוד לשתף עם העולם שיר, תמונה, אימרה, כתבה או הכי חשוב עזרה למישהו שזקוק...
אז כשיש את הצורך הזה לשתף ו... כולם עסוקים בפייסבוק , זה נחמד ויש בזה משהו מספק
... סיפוק מיידי ללא תהליך כבר אמרתי...
אז אם לחשוב על דימוי שיבטא את השבוע הפסקה מהרשת החברתית הוירוטאלית...
הייתי אומרת שאני מדמיינת שאני בתוך סירה
ששטה בערפל מוחלט , אט אט הערפל מתפוגג לו ואפשר לראות ים עצום וכחול וכשאני מביטה במים, אני רואה את
עצמי... מחייכת.